<h1>תשובות בעלי התוספות סימן קל"א — תשובת רבינו יצחק ב"ר חיים מאופנהיים</h1>
<h2>דף ח:</h2>
תשובת ה"ר יצחק מאופנהיימ' ז"ל. נראה לי אע"פ שיחיד ורבים הלכה כרבים, הכא הלכה כיחיד דמסתבר ליה טעמא, דהא מסייעו ליה בני עכן שהעידו שאחיו הדר עמהם נותן מס מאותו חוב, ולולי זה לא הייתי מאמינו שלא היה שלו, אחרי שאונות והערבות יוצאין על שמו. וראייה מפר' האשה שנתארמלה [כתובות י"ט ע"א], האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. ומסקינן דקאמר מלוה, ואפילו הכי אינו נאמן כיון שחב לאחרים, שרצה להפקיע מבעלי חובין. והוא הדין בנדון זה הייתי אומר שטוען כך כדי להנצל ולהיפטר מן המס. אבל עתה דמסייעי ליה בני עכן יש לפוטרו מה שלא הודה לבעלי הודאות, כי איפשר דלא ידע שנכתב החוב בשמו. ואפילו אי ידע מ"מ היה סבור כיון שלא הלוהו ולא עשה כי אם להשיב אבידה לאחיו, שלא היה לו להודות מזה. וקיימא לן [שבועות כ"ו ע"א] האדם בשבועה פרט לאנוס. ואפילו המלוה ממון אחרים בעירו פסק ר"ת שאין ליתן מס ממנו, ואסור להציל עצמו בממון חבירו, וכ"ש שאין להציל ממונו בממון חבירו, אך שרשאין בני העיר להסיע על קיצתן [ב"ב ח' ע"ב] ולתקן על ככה, אין נראה להם שמרבה להם העין.
ואם יש תקנה בעירכם אפילו היכא שאינן מלוים ממון אחרים מיד ליד אלא אחרים כותבים בשמם משום התנצלות, אז ראובן יש לו ליתן לכם מאותו יום שהזהיר הערבים והרבה לכם העין. אבל קודם שהרבה לכם העין אין לחייבו מס, כי שמא לא היה ניחא ליה במה שכתבו בשמו כדי להשביע עצמו. וכה"ג איתא פ' הגוזל קמא [ב"ק ק"ב ע"ב], הלוקח שדה בשם ריש גלותא דאין כופין ריש גלותא למכור דמצי למימר לא יקרייכו בעינ' ולא זילותייכו בעינ'. והוא הדין בנדון זה, שאין חבין לאדם שלא בפניו [כתובות י"א ע"א]. אמנם משהזהיר את הערבים אם אז נאות בדבר ועבר על התקנה, לכן יתן מס מאותו יום והלאה, ולא יותר, כדאיתא פ' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"ב], ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב, זה רוצה לומר מכאן ולהבא ולא למפרע, אבל אם אין לשם תקנה על זה בפירוש, אז אין לחייב ראובן כלל לתת מס, כי אין ללמוד זו מזו כלל בתקנת הקהל כהלכות כותים, ואין לו בו אלא חידושו, ואין להעניש בלא אזהרה. ושלום יצחק בן הק"ר חיים זצ"ל.
<h2>דף כא:</h2>
תשובת ה"ר יצחק מאופנהיימ' ז"ל. נראה לי אע"פ שיחיד ורבים הלכה כרבים, הכא הלכה כיחיד דמסתבר ליה טעמא, דהא מסייעו ליה בני עכן שהעידו שאחיו הדר עמהם נותן מס מאותו חוב, ולולי זה לא הייתי מאמינו שלא היה שלו, אחרי שאונות והערבות יוצאין על שמו. וראייה מפר' האשה שנתארמלה [כתובות י"ט ע"א], האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. ומסקינן דקאמר מלוה, ואפילו הכי אינו נאמן כיון שחב לאחרים, שרצה להפקיע מבעלי חובין. והוא הדין בנדון זה הייתי אומר שטוען כך כדי להנצל ולהיפטר מן המס. אבל עתה דמסייעי ליה בני עכן יש לפוטרו מה שלא הודה לבעלי הודאות, כי איפשר דלא ידע שנכתב החוב בשמו. ואפילו אי ידע מ"מ היה סבור כיון שלא הלוהו ולא עשה כי אם להשיב אבידה לאחיו, שלא היה לו להודות מזה. וקיימא לן [שבועות כ"ו ע"א] האדם בשבועה פרט לאנוס. ואפילו המלוה ממון אחרים בעירו פסק ר"ת שאין ליתן מס ממנו, ואסור להציל עצמו בממון חבירו, וכ"ש שאין להציל ממונו בממון חבירו, אך שרשאין בני העיר להסיע על קיצתן [ב"ב ח' ע"ב] ולתקן על ככה, אין נראה להם שמרבה להם העין.
ואם יש תקנה בעירכם אפילו היכא שאינן מלוים ממון אחרים מיד ליד אלא אחרים כותבים בשמם משום התנצלות, אז ראובן יש לו ליתן לכם מאותו יום שהזהיר הערבים והרבה לכם העין. אבל קודם שהרבה לכם העין אין לחייבו מס, כי שמא לא היה ניחא ליה במה שכתבו בשמו כדי להשביע עצמו. וכה"ג איתא פ' הגוזל קמא [ב"ק ק"ב ע"ב], הלוקח שדה בשם ריש גלותא דאין כופין ריש גלותא למכור דמצי למימר לא יקרייכו בעינ' ולא זילותייכו בעינ'. והוא הדין בנדון זה, שאין חבין לאדם שלא בפניו [כתובות י"א ע"א]. אמנם משהזהיר את הערבים אם אז נאות בדבר ועבר על התקנה, לכן יתן מס מאותו יום והלאה, ולא יותר, כדאיתא פ' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"ב], ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב, זה רוצה לומר מכאן ולהבא ולא למפרע, אבל אם אין לשם תקנה על זה בפירוש, אז אין לחייב ראובן כלל לתת מס, כי אין ללמוד זו מזו כלל בתקנת הקהל כהלכות כותים, ואין לו בו אלא חידושו, ואין להעניש בלא אזהרה. ושלום יצחק בן הק"ר חיים זצ"ל.
